כפי שתארנו בתשובות לעיל, בני הנביאים היו מתרגלים את איכויות המדיטציה לשם השראת שכינה. אולם מאז גלו ישראל מארצם והשראת השכינה כבר לא הייתה מצויה, גם איכות ישוב הדעת נחלשה. כאשר עם ישראל לא מיושב בארצו, מיטלטל ממקום למקום בגלות וחווה רדיפות ופרעות, אין הדעת יכולה להיות מיושבת ושקטה. התודעה מלאה פחד מהעתיד ודאגה בלתי פוסקת אחר מקום בטוח להיות בו. בשל כך, המדיטציה כבר לא יכלה להיות נחלת הכלל. הרמ"א בסימן הראשון בשולחן ערוך מלמד אותנו שהיא נשמרה במידה מסוימת, כ"הישתוות", אצל יחידי סגולה - "הצדיקים אשר הולכים לפני האלוקים". בזמננו, עם השיבה לארץ ישראל והחזרה ליציבות חומרית, סידרה ההשגחה האלוקית שהתודעה הישראלית חוזרת לאפשרות להיות בישוב דעת עמוק. לאחר אלפי שנות הישרדות, הסתרה וגלות, חוזרות איכויות המדיטציה להיות מופצות לרבים.
